על תמרים ומסעדנות משובחת | מסעדת הצ'אנס האחרון

פורסם באתר וואלה ע"י ריטה גולדשטיין

אי שם בדרך לים המלח, נמצאת אחת מהמסעדות המזוהות ביותר עם האזור - הצ'אנס האחרון. סיפורו של המוסד המדברי ששרד שריפה ואינתיפאדה והפך לחלק בלתי נפרד מהאזור.

כאוהל, בימים עברו (צילום: נמרוד סונדרס)

תעודת זהות

שנת הקמה 1992

בעלים אז
דניאל טאייב.

בעלים היום
ורד טאייב סיני- בתו של דניאל טאייב.

אז בתפריט
אוכל פשוט ולא מורכב כדוגמת לאבנה ולאפות שמכינים במקום עד היום, מקלובה עם הל וקינמון שהיא מנת הדגל גם בימיה אלה, קוסקוס ומאכלים טוניסאים שמשקפים את המטבח המשפחתי.

היום בתפריט
התפריט בצ'אנס האחרון השתדרג וקיבל פן ישראלי מקומי עם מנות כמו שווארמה, קציצות, עוף בתנור ואפילו סטייקים. בנוסף, בכל יום מכינים כאן חומוס שמוגש עם תוספות כמו בשר או פלאפל שמכינים במקום. הנגיעה הטוניסאית עוד נותרה וכך מגישים במקום גם חמוצים טוניסאים, מרק קוסקוס, עריסה, קינוחים כמו עוגיות יויו, ספינג' ועוגיות מקרוד ועוד. "את האוכל הטוניסאי שהוא מה שלמדנו מהמטבח בבית, אנחנו עושים הכי טעים שאפשר", אומרת ורד.

דניאל וורד טאייב (צילום: נמרוד סונדרס)

מיקום ובעלות

דניאל טאייב היה חקלאי מסור שגר עם משפחתו בורד יריחו. אך עסקי החקלאות הניבו הפסדים רבים לבני המשפחה וטאייב החליט לנסות את מזלו בתחום אחר האוכל והאירוח. "אבא התחיל מעסק של אוטו גלידה שהיה מסתובב בבסיסים צבאיים באזור ונקרא הצ'אנס האחרון", מספרת ורד, "אחרי כן הוא התמסד והעביר את המסעדונת לכניסה של ורד יריחו, שהייתה אז נתיב תחבורה לרכבים שנסעו מירושלים לצפון".

שנה לאחר מכן, המיקום בו פתח טאייב את המסעדה הפך למעבר בין ישראל לרשות הפלסטינית. אז החליטה המשפחה להעביר את הצ'אנס האחרון, שהיה בזמנו לא יותר מאוהל עשוי מכפות תמרים ועיטורים בעבודת יד, למיקומו הנוכחי, בחלקה חקלאית ששימשה את בני המשפחה. בתחילת ימיה עבדה הצ'אנס האחרון 24 שעות ביממה ונתנה שירות לחיילים, עוברי אורח ואורחים מזדמנים.

עם הזמן, התעייף טאייב אחרי שנים של עבודה במסעדה וגידול תמרים, והוא החליט להעביר את המקום באופן רשמי לוורד בתו. "תמיד הייתי חלק מאחורי הקלעים בהפעלת המסעדה. מאז שהמקום קיים", אומרת ורד שמבשלת וכותבת את התפריט במקום, "בכל מקרה העסק הוא משפחתי ואת כל מה שאנחנו יודעים על בישול למדנו מההורים". "הכול פה נשאר אותו דבר", מוסיף דניאל, "רק שעכשיו אני צריך לנוח ושינינו חלק מההרגלים שלנו. אבל אני עדיין בא לכאן כל הזמן".

גוף תאורה מסאג' בעבודת יד (צילום: נמרוד סונדרס)

היסטוריה

את הגרסה הראשונה של הצ'אנס האחרון פתח דניאל כאמור בוורד יריחו. "כשהחלטתי שאני עובר מקצוע כי הפסדנו בחקלאות הרבה כסף חשבתי במה עוד אני טוב והבנתי שבבישול", הוא מספר. אז משפחת טאייב פתחה מסעדה אבל נתקלו בקשיים עקב המצב הביטחוני. "אחרי שפתחנו בוורד יריחו החלו פיגועים ומצאנו את עצמנו בלי עבודה", מסביר דניאל, "ואז עברתי לפה, למיקום החדש. חשבתי שאם יכנסו אלי לפחות אחוז אחד מהאוכלוסייה שעוברת פה, אני אוכל להסתדר עם זה".

במיקומה החדש, כמו במיקומה הקודם, הייתה הצ'אנס האחרון של שנות התשעים מסעדה שנראתה יותר כמו זולה בסיני. אוהל רחב ידיים ובתוכו פינות ישיבה של זולות מכנים וכפות תמרים, על חצץ. "כל המסעדה הייתה בעבודת יד שלנו", מסביר דניאל, "עשינו הכול לבד, ואנשים ישבו פה בסגנון סיני. בהתחלה כל מה שהיה כאן היה שטחי חקלאות, עיבדנו אותם ופתחנו את המקום".

אך אחרי שנים של פעילות, ביום של עומס חום כבד במיוחד, לפני חמש שנים, עלה האוהל באש והמסעדה נשרפה כליל. "אחרי שאבא בנה והגה את המקום הזה בשתי ידיו התרחשה כאן שריפה ביום שבו בכל המדינה לא היה חשמל מרוב עומס חום", מספרת ורד.

"הכול נשרף", מוסיף דניאל, "ומה שהכי זכור לי זה שבאותו זמן ישבו כאן 6 שולחנות וכשהחלה השרפה כולם ברחו, שזה לגיטימי. אבל אחרי שבוע או שבועיים, כולם חזרו, הזכירו לי מה הם אכלו פה וביקשו לשלם. אני לא חשבתי על זה אפילו, אבל זה מעיד כמה כבוד יש לאנשים למקום הזה וכמה הם אוהבים אותנו. זה כל כך ריגש אותי ולטעמי נבע מנאמנות של אנשים למקום".

אחרי השריפה התלבטו בני המשפחה האם להקים מחדש. "החלטנו שכן כי אנשים ממש דרשו מאתנו לפתוח", מספרת וורד. "בהתחלה הקמנו צילייה, רק על מנת שייראו שאנחנו קיימים וחיים", מוסיף דניאל, "ואז התחלנו לבנות את המקום מחדש. החלטנו לעשות אותו דומה אבל יותר בטיחותי, כדי שאירוע כזה לא יקרה לנו שנית". בני המשפחה פנו לבנות מסעדה במבנה קבוע ושילבו בו אלמנטים כמו חלוקי נחל, ווילונות מכף תמרים, סאג'ים וספלי קפה בדואי כגופי תאורה ועוד.

מנת הדגל- מקלובה (צילום: נמרוד סונדרס)

ניימדרופינג

כל השחקנים, הזמרים והאמנים שמגיעים להופיע באזור ים המלח מגיעים לצ'אנס האחרון. "בין הלקוחות שלנו אפשר למצוא את אביב גפן, עידן רייכל, משפחת בנאי לדורותיה, יונה אליאן, שלום חנוך, אקי אבני ועוד", מספרת ורד.

מלבד הופעות במקום, גם סרטים והפקות שהצטלמו באזור המדברי הסמוך השתמשו בשירותי הצ'אנס האחרון. "אנחנו כמו חמ"ל של הפקות פה", צוחקת וורד, "לפעמים אנחנו אפילו עושים טייק אווי לסט. כשצילמו כאן את הסרט 'אזור חופשי' של עמוס גיתאי עם חנה לסלאו ונטלי פורטמן היינו מכינים להם דברים כל בוקר ויורדים לסט. עד היום נחום גיתאי מגיע הנה עם אשתו ולא מוותר על המקום הזה".

חומוס ופלאפל בעבודת יד מדי יום (צילום: נמרוד סונדרס)

מאז ועד היום

האזור שבו בחרו בני המשפחה לפתוח את המסעדה הוא לא ממש טריוויאלי. "זה אזור שאי אפשר לצפות אותו", אומרת וורד, "הוא יכול להביא ברכה ויכול לבגוד בך ולא להכניס אפילו מכונית במשך ימים. באינתיפאדה היו כאן שנים קשות. ויש גם תקופות בשנה כשמאוד חם למשל, שעם ישראל לא מטייל כאן ואז מגיעים בעיקר תושבי האזור, שאוהבים לנגב חומוס, לאכול לאבנה או לשבת במרפסת ולקרוא ספר".

הצ'אנס האחרון משמש גם כמקום לאירועים ומפגשים בין יהודים לערבים. "הייתה לנו כאן חתונה פלסטינאית עם חתן וכלה שרצו שהחברים היהודים שלהם יוכלו לאכול גם אז עשינו פה את האירוע שהיה כמובן כשר", מספרת וורד, "מלבד זאת אנחנו כמו אי של שפיות באזור ויש אצלנו הרבה פגישות של שני הצדדים שרוצים להיפגש ולדבר וזה קשה להם כי פלסטינאים לא ממש יכולים להגיע לתל אביב ואנחנו לא יכולים להיכנס ליריחו או לרמאללה".

לפני כשנה, החלו במסעדה לשלב בין שני הענפים בהם עוסקת המשפחה- תמרים ומסעדנות. "לפני שלוש שנים הצעתי לאבא לשלב בעונת הגדיד את התמרים כחלק מהאוכל ", מספרת ורד, "אז התחלנו להגיש תמרים ממולאים בבשר, סלטים עם תמרים וקינוחים עם תמרים. זה הפך קבוע ואלה מנות מאוד מיוחדות מבחינתנו. אנחנו גם עורכים סיורי תמרים במטעים ולאחר מכן מגיעים אלינו לארוחה המשלבת תמרים".

ולא רק את התמרים לוקחת ורד מהאזור, אלא גם חומרי גלם נוספים מהשכנים. "אני עושה את הקניות אצל השכנים ", היא מספרת, "אם זה בצלים מאלמוג, תמרים מהמטה של דני או פלפלים מבית הערבה. מהם אנחנו יוצרים מגוון מנות שמוגשות בארוחות הבוקר, הצהריים והערב במקום". "אנחנו משתמשים היום בהרבה יותר חומרי גלם", מוסיף דניאל, "פעם היינו מכינים אוכל פשוט, והיום האוכל פי מאה יותר טוב ממה שהיה פה פעם. אבל אין מה לעשות, אני עדיין יותר מחובר למקום ההוא, באופן נוסטלגי".

תמרים ממולאים בבשר, מהמטע של דניאל (צילום: נמרוד סונדרס)

הסוד לאריכות ימים

דניאל: "מסעדנות זה תחום מאוד קשה. הסוד הוא מה אתה מגיש ומי אתה. אדם שמגיע למסעדה צריך להרגיש רצוי ולקבל בצלחת אוכל טעים ומפנק. והמקום עצמו צריך להיות מטופח ונאה וחוץ מזה צריך גם לחדש ולהפתיע במיוחד כשאנשים חוזרים שוב ושוב. זה הסוד".

מה כל כך מיוחד פה

דניאל: "המקום הזה הוא פשוט אנחנו, הגישה שלנו לאנשים ורוחב הלב שלנו. יש לנו למשל מספר קבוצות שמגיעות הנה כל חודש, כשהירח מלא. הם עושים באזור שלנו כל מיני פעילויות והם אומרים לנו שהם לא יכולים לוותר על לעבור כאן ולשהות פה. כי המקום שלנו כל כך מחובר לאדמה".

‭